התמכרות נשים לאשליית אהבה- חלק א' 

אהבה. אותו רגש או אידיאה מופשטת, חמקמקה ובלתי ניתנת להגדרה במילים, שמכילה בעצם היותה מרחב בלתי מסתיים של כמיהות, ערגות, כיסופים וחלומות אוניברסאליים, עד כי היא תופסת מקום בתוך הגלריה הנאצלת ביותר של תכונות אנוש.

ההגדרה האהובה עלי ביותר לאהבה, היא זו של הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט, שהגדירה כ"הגירת הנפש אל האחר". אורטגה גורס כי הנפש האנושית היא הרמטית (אטומה וסגורה בתוך עצמה) בדרך כלל. אך האהבה היא זו הגורמת לה להיפתח ולהכיל את האחר. לא במקרה בחרתי בהגדרת האהבה של גבר. שהרי להניח כי הנפש היא הרמטית לאחרים , זו הנחה שאינה עומדת במבחן כללי יותר, זה שמכיל בתוכו גם את אהבת האישה.

אם נתבונן במה שמייחסות ההיסטוריה, התרבות, הדת ותפיסות ההמון לתכונותיה של האהבה, נבחין שאידיאל האהבה שוכן בסמיכות מטרידה לאידיאל ההקרבה העצמית. האהבה , כרגש של הכלה והיפתחות אל האחר, נבחנת תרבותית על ידי מה שנתפס כתכונת יסוד שלה : היכולת לוותר למענה על החשוב- מכל לאדם האוהב.

אבל אם נעמיק את המבט, נמצא גם שהאידיאל הזה מבוסס על חלוקה מגדרית מובהקת למדי: נדמה כי הביטוי "אהבה ללא תנאי" הוא ביטוי אנושי כללי, אך גם כאן , כמו בהרבה תחומים, קיים הבדל משמעותי בין שני סוגי אהבות "ללא תנאי": ההיסטוריה התרבותית האנושית שוזרת בתוכה אבחנה סמויה בין שני אידיאלים של אהבה: זו הגברית - שבדרך כלל מקדישה את נאצלות רגשותיה ונאמנותה לאידיאות כגון: אהבת האל לסוגיה, רגש נאמנות לאבות ולמסורת, אחוות לוחמים, אהבת הארץ, מסירות אידאולוגית או מטרה אנושית כוללת. הספירה הגברית לא נתבעת בדרך כלל למקד את ה"אהבה ללא תנאי" לסביבה הקרובה ביותר.
לעומתה, הספירה הנשית של האהבה ממוקמת במישור היומיומי, המיידי ביותר -ונבחנת על בסיסם של קשרים אנושיים מיידיים : הילדים, המשפחה , הבעל. במילים אחרות "נשיות" נבחנת תרבותית ביכלת להוכיח את האהבה "ללא תנאי" מידי יום ומידי שעה. וכיוון שכך הוא , הרי זהו מקום שאין בו מרחב בחירה, עמימות או וויתורים: הערך שלה הוא פונקציה שלהקשר המיידי עם סביבה התלויה בשירותי האהבה ש"הנשיות" נתבעת לספק .

האבחנה הזאת חשובה, משום שהיא תנאי פתיחה תרבותי מרכזי בתפיסת האישה את עצמה כאדם: לרוב היא מתבוננת בעצמה מבחוץ . לרוב, היא באופן בלתי ברור לה עצמה, לא מסוגלת לשמוע את הקולות האותנטיים שלה עצמה, ומחפשת אישור להיותה בעלת ערך במה שהסביבה אומרת לה שהיא.
זוהי, כמובן, טענה גורפת ומכלילה, אלא שהיא חשובה להפליא: כיוון שאישה שאינה פועלת בצורה זאת, תיתפס על ידי גורמים רבים כאישה פגומה, אנוכית ו"גברית".


עם תנאי פתיחה כאלה לדימוי עצמי, נשים רבות "מעניקות" כוח עצום לסביבה שלהן. למעשה, המפתח להגדרת הזהות העצמית שלהן - הבסיסית והחזקה ביותר - לא נמצא בידן...
עם תנאי פתיחה תרבותיים שכאלה, אין תימה כי "התקלה" הנשית הנפוצה ביותר היא דימוי עצמי שלילי . משום שהכוח להגדיר את ערכה האנושי הוא נתון שבה אליה מבחוץ, יש לה מעט מאוד שליטה עליו.
משמעות הדבר הזה היא שהמוטיבציה הבסיסית ביותר שלה תהייה קשרים עם אנשים. קשרים שיאפשרו לה לחוש בעלת ערך , חיונית, והטרגי מכל הוא שאישה תחפש בכל מיני מקומות לא רלוונטיים...אהבה. (למשל בעבודה, או בלימודים או בכל מסגרת שאינה מלכתחילה מסגרת רגשית).
הכוח של האהבה על אישה הוא עצום : במובן מסוים היא מובנית לתוך סיטואציה נפשית ותפיסה עצמית של ילד: כיוון שהאהבה היא תנאי בסיס לסיפוק צרכיו .
בחייו של ילד, האהבה היא הישרדות.
אני טוענת שהתרבות חינכה דורות על דורות של נשים ?ילדות שממשיכות גם בבגרות מופלגת לתפוס את האהבה כתנאי הישרדותי לעצם חייהן.


דימוי עצמי שלילי - שמבוסס על התחושה שאיש אינו אוהב אותה באמת - הוא תקלה לא רק בנפש , אלא מפתח לעשיית בחירות מוטעות, וויתורים בלתי הגיוניים והימנעות בולטת ממימוש עצמי. כל אילו מולידים השלכה קשה על החיים במציאות : בחירות, וויתורים והימנעות הם מושגים שקיימים במגרש המשחקים של אדם בוגר - לא של ילד.
בהינתן שמשהו בחינוכן של נשים הותיר אותן ילדות תלותיות במובן עמוק ובסיסי - הרי שהן לא תמיד מסוגלות להשתתף במגרש המשחקים הנפשי הבוגר- זאת סיבה מרכזית ביותר להתפתחות של תודעת- קורבן והתנהגות- קורבנית אצל נשים.
זהו גם המצע הנפשי להתפתחות של אובססיביות סביב מושאי האהבה שהאישה מוקפת בהם: מה שאני מכנה התמכרות ל"אשליית אהבה".

מהי "אשליית אהבה"?

מאחר שהצורך באהבה אצל נשים רבות הוגדר כצורך נפשי הישרדותי, הרי שבהישרדות כמו בהישרדות, נשים תחפשנה את האהבה גם במקום שהיא אינה ממש קיימת . כשאין אהבה, הן תמצאנה אותה יש מאין.
הן תבנינה אותה מתוך נפשן שלהן כמודל ל"מהי אהבה" ותצפינה לקבל תמורה במקומות שלא תמיד יש סיכוי למצוא אותה.
יתירה מזאת, הן תגשנה את אותה אהבה שהן מצפות לקבל- למושא האהבה שלהן.
במיוחד הדברים אמורים לגבי האהבה הרומנטית, אך ניתן לפגוש את אשליית האהבה כמעט בכל מערכת יחסים שבה מעורבת אישה מכורה לאשליית אהבה.

המבנה המרכזי ביותר של אשליית אהבה נשען על שתי רגליים : האחת היא הצורך החזק באישורי אהבה מהסביבה. השנייה היא הפיקציה של מודל האהבה ה"נכון" שאותה תנסה האישה לכפות על סביבתה.
ככל ההתמכרויות, זו התמכרות טראגית: כיוון שהאישה המכורה לאשליית אהבה תשיג כל הזמן פחות ופחות אהבה. ומכאן ההשתלשלות האובססיבית שמאפיינת התמכרות : אשליית האהבה תהפוך לדבר היחיד ששווה לחיות עבורו - אלא שלהשיג אותו גובה כל הזמן יותר ויותר מחירים. אשליית האהבה, ממש כמו סמים, תהפוך להיות דבר הרסני ומשאת נפש סוחפת בעת ובעונה אחת.


מדוע המכורה לאשליית האהבה תזכה כל הזמן לפחות ופחות אהבה?

שתי סיבות יש לתופעה העצובה הזאת . האחת היא כיוון שנשים רבות מידי נותנות לאהבה הרומנטית את המקום המהותי ביותר בחייהן הפנימיים.
אהבת גבר עדיין נתפסת כאישור לערך עצמי עבור נשים רבות מידי.
למעשה, זהו , לכאורה, השיא בכינונה של נשיות שלימה:
האישור הגברי . עבור נשים רבות, העדרו של גבר בחייהן מותיר אותן חשופות רגשית, כאילו היו מתהלכות בעולם עם תג- פגימות בולט על מצחן.
הסיבה השנייה נעוצה בנסיון הנשיי לכפות את מודל האהבה שלה על הזולת הגברי (שתנאי הפתיחה שלו שונים לחלוטין מאלה שלה).
הזולת הגברי לעולם יקבל את הניסיון הזה כתופעת לוואי בלתי נעימה ומגבילה של "הזוגיות". הוא גם ישדר את אי הנחת שלו ככל שהניסיונות של בת הזוג המכורה יעשו נואשים ונוקבים יותר.
גם אם הוא מקבל המון במערכת היחסים עם מכורה לאשליית אהבה, הרי שלא תמיד יהיו אלה הצרכים האמיתיים שלו.
לפיכך , למרות מסירותה, מאמציה, תשומת ליבה וההקרבות שהיא תעשה למענו - הגבר ישאר בלתי מסופק באותם תחומים שעשויים להיות חשובים וחיוניים לו. הטרגדיה כאן היא שדווקא במערכת של הקרבה עצמית נשית (האידיאל התרבותי שהתחלנו עמו) כולם יוצאים מפסידים. במילים אחרות, מרוב אהבה כולם נחנקים.

האם באמת מבחנה של האהבה הוא הקרבה עצמית?
האם באמת קיימת יכולת אנושית מובנית אצל אחד המינים ל"אהבה ללא תנאי"? את חלקו הבא של המאמר אקדיש לשאלות אילו, כמו גם לשרטוט תכונותיה של אישה "מכורה לאשליית אהבה" ולמה שניתן לעשות על מנת להחלים מתפיסת אהבה הגורמת בעיקר לייאוש ולמצוקה.


כל הזכויות למאמר זה שמורות לנורית הדרי.